שירלי
אמא לשלושה ובת זוג לטל.
מלמדת אשטנגה ויניאסה יוגה באלהיוגה בנמל תל אביב, בנוסף שיעורים פרטיים, קןרסי העמקה, סדנאות יום וסדנאות של מספר ימים.
מה מעורר בי השראה? התרגול, ההוראה, התלמידים, השיח שנוצר עימם על המזרון ומחוץ, קריאה, כתיבה.
ספר מעורר השראה: הזיות של מטייל בודד/ זא’ן ז’אק רוסו
תנוחה אהובה – עמידת ידיים
תנוחה מאתגרת – סופטה קורמה אסאנה – תנוחת הצב הסגור
מתרגלת בשעת בוקר מוקדמת… בדר”כ מתחילה תרגול בארבע וחצי.
מה הכי משמח אותי בימים אלו?
הפשטות והיום יומיות: הזכות לקום כל יום לתרגל, הגוף שמרגיש טוב וחזק מבפנים, האפשרות כל הזמן ומכל דבר ללמוד, להתפתח ולהשתנות, לפגוש מתרגלים, השיחות שנוצרות,
לימודי הכתיבה אותם התחלתי השנה וכתיבת הספר שהחלה גם, ההרצאות אליהם אני הולכת, החברויות שעוטפות באהבה ונמצאות לידי, וכל השינויים משמחים אותי… גורמים לי כל הזמן להיות ערה ועוד יותר קשובה ומדוייקת.
מוצאת שיש הרבה קסם ביום יומיות אם באמת נמצאים שם. כל יום הוא חדש לגמרי ומרגש מבחינת מה שיכול לקרות בו
כמה מילים על עמידות ידיים
“אין צורך להרפות ואין צורך לשמר דבר מה. ע”י לימוד אנו מגלים שמעולם לא היה דבר ללמוד.
הבנה אמיתית היא ההבנה שאין דבר אמיתי להבינו. ההישג העליון הוא לדעת שאין דבר להשיג. הדבר היחידי שעלייך לעשות הוא מה שאתה עושה ממילא.
מאחר שאתה כבר עושה זאת ואין כל אפשרות אחרת, שום מאמץ אינו נחוץ על מנת להשיג זאת. פשוט חיה את חייך במלואם.”
בחוויה שלי יש משהו מלא וממלא בעמידות ידיים. עמידת ידיים היא בסה”כ עוד כלי. היא לא פיסגה של הר ולא פיסגת התרגול.
היא אינה נותנת לנו שום דבר ובטח לא את האושר הנשגב. בסה”כ כלי. כלי שיכול ללמד המון ולשנות המון. כמו כל תנוחה בתרגול – מהותית הדרך וההבנה.
כל אותם דברים שפוגשים בדרך ומתמודדים עימם. כל הדברים עליהם מתגברים ודרכם מתבגרים. השינוי העצום בראייה ובמפגש עם הדברים.
“כשאתה משנה את הצורה שבה אתה מסתכל על דברים, הדברים שאתה מסתכל עליהם משתנים”.
מהם המכשולים המופיעים שם? המחשבה שיש לאן להגיע, שיש מקום אחר להיות, שצריך להיות במצב או מרחב אחר… וכל זה במקום פשוט להיות היכן שאני. עם חלל בתוכי פנוי לפגוש ולהיפגש.
כשהמטרה אינה עמידת ידיים (היעד) הדרך מאפשרת ורואה כל הזמן את העמידת ידיים (את הדרך עצמה).
כל הדברים שאותם אנו פוגשים באותה הדרך באותה ההליכה: העוצמה, הביטחון, הנוכחות, ההקשבה, הנגישות, ההתנסות, הנוחות לעומת הנכונות. באותה צעידה משהו פנימה מתחזק מאוד אבל באופן שקט ומעודן:
אפשר שהיכולת לחיבור, להתנסות, להתגברות, לקלילות, לאומץ, שוברת עוד כמה מחסומים.
“אתה לא בוחר את הרגע. הרגע בוחר אותך. אתה רק צריך לבוא מוכן, להתמסר ולהתנסות”.
לא לחפש את רגע השלמות. השלמות כל הזמן שם אם נבוא אליה עם כמה שפחות דברים שמסתירים אותה. מה המסע מלמד? הרבה הרבה אימון והתמסרות לזה.
כוונה אמיתית לאפשר שם מפגש. לקבל זאת כמסע.“זה האימון מכה שורש כאשר הוא נעשה בהתמדה ולאורך זמן”.
לא עוזבים אחרי פעם אחת. ניסיון אחד לא באמת נחשב. זוהי דרך. זוהי למידה.
זהו אינו המדד ליכולתי ולכוונתי. ממשיכים לחקור כי רק כך למידה אמיתית אפשרית. ההצלחה אינה המטרה.
הדרך היא ההצלחה כי רק שם אתה נמצא. והדרך היא אין סופית. דורש מאתנו גם כוח פנימי וגם גמישות אבל בעיקר רוגע ושקט.
ג’ושו: הדרך – מהי?
מורה: זוהי המחשבה של היום-יום.
ג’ושו: לכך צריך לכוון, הלא כן?
מורה: ברגע שכיוונת למשהו כבר החטאת.
ג’ושו: אם לא אכוון אליה, כיצד אוכל לדעת את הדרך?
מורה: אם הגעת אל הדרך שאין מכוונים אליה, הרי זה כמו החלל הריק. צלול לחלוטין. אינך יכול לכפות זאת לכאן או לכאן.
השחרור מושג ע”י תפיסה נכונה של טבע הנפש, טבען של כל התופעות. או אז אין עוד שלווה שצריך להשיג.
אין פירוש הדבר שאינך עושה דבר., אלא שהעשייה מתרחשת מבלי שאתה צריך לעשותה, ממש כשם שהיום והלילה מתרחשים ספונטנית.
עם הזמן עמידת ידיים הפכה עבורי לבית. מתרחשת באופן ספונטני. לא דורשת ממני כוח. מרגישה טבעית.
אפשרה לי להיות חזקה יותר מפנים, פתוחה יותר לנסות. מוכנה יותר להתנסות. שחררה אותי מפחד, חיברה אותי עוד יותר לעצמי מבפנים.
אפשרה לי להיות עוד טיפה מי שאני. מחבקת את הכלי הזה ומוזגת לתוכו את מי שאני.
שירלי כספי 052-5777231